תפריט
קבורת המת היא מן המצוות החשובות והנכבדות ביותר במסורת היהודית. במדינת ישראל, קבורה בבתי קברות דתיים נעשית בתכריכים ולא בארון.
האם היהדות מותירה להקבר בארון?
באחד מספרי היסוד של ההלכה, "שולחן ערוך" נכתב: "הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע, עובר [על מצוות לא תעשה של] משום ולא תלין את המת [לא תותיר את גוף הנפטר או הנפטרת אלא תקבור אתם בקרקע]. ואם נתנו בארון ו[בנוסף לכך] קברו בקרקע, אינו עובר עליו. ומכל מקום יפה לקברו בקרקע ממש [לא בתוך ארון] אפילו בחוץ לארץ." (יורה דעה שסב).
מדברים אלו ברור כי למרות שמומלץ לקבור ישירות בקרקע, מותר להקבר גם בארון, כל עוד הארון אינו מונע מגע בין המת לקרקע. בחו"ל קבורה בדרך כל מתבצעת בארון, כולל גם בבתי העלמין היהודיים. זאת מהסיבה שבמדינות רבות הרשויות אינן מתירות קבורה ישירה בקרקע.
בתורה אין כל איסור קבורה בארון, ולמעשה קיימים ציטוטים המוכיחים כי מנהג זה רווח גם בתקופת המקרא, כבר מימי בראשית: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים" (בראשית נ', כ"ו). גם בספרות המחקר הארכיאולוגי מתועדים מקרים של קבורה בארונות עץ ביריחו, בבית שערים ובעין גדי בתקופת בית שני ולאחריה.
במשנה נכתב "אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכין את הכוכין במועד ועושין נברכת במועד, וארון עם המת בחצר…" מכך עולה כי אכן היו קוברים בארון גם בתקופת התלמוד בארץ ישראל. כמו כן, בצוואתו של רבי יהודה הנשיא ביקש הרב "ותהא ארוני נקובה לארץ"
במקורות יהודיים נוספים מוזכרים דיונים סביב סוג ארון הקבורה, החומר ממנו הוא עשוי וכן הלאה. תלמוד סנהדרין (מ"ו ע"ב): אם הארון נקבר מתחת לאדמה, אפשר לקבור בארון ולא בתכריכים בלבד. הרמב"ם ב"יד החזקה" (הלכות אבלות ד, ד) מאזכר ארון קבורה מעץ, ובמסכת שמחות (פרק י"ג) מוזכר ארון שעשוי מאבן או מקרמיקה.
בניגוד למקובל בדתות אחרות, היהדות מקפידה על ארון קבורה מעץ פשוט, ללא מתכות או אלמנטים בכדי לשמור על עקרונות הפשטות והשוויוניות שהתקינו חז"ל בכל הקשור ללווית המת וקברו. בכדי לכבד את זכרו של המת, מקובל להשתמש בממון שהיה משמש לעיטור לתרומת צדקה "לעילוי הנשמה".
כדי לענות לחוקי ההלכה ול"מעפר באת ולעפר תשוב", ארון הקבורה חייב להיות עשוי מעץ עם חורים בתחתיתו או ללא לוח עץ תחתון כדי לוודא מגע עם האדמה. ישנן קהילות יהודיות בחו"ל הקוברות את מתיהן עם שק חול בכדי לקיים את המצווה החשובה.